<h1>מלוה פכ"ו ה"ו</h1>
<h2>דף לג.</h2>
והיכא דלא טעין לוה שטרא פריעא היא אלא שטעין אמנה היה או כתבתי ללות ולא לויתי, או לא השלים לי כל ממון הלואתי כי אם מקצתן, או שטען שחוב זה רבית היה בו או אבק רבית, ונמצא שטוען טענה שאם הודה בה בעל השטר תבטל שטרו, והמלוה עומד ואומר שזה שקר הוא טוען, ואמר הלוה ישבע לי שאינו כדברי ויטול. בהא אית דאמרי שחייב בעל השטר להשבע כעין של תורה ואף על פי שיש נאמנות בשטרו, שהרי זה עוקר השטר והנאמנות לגמרי, ואיהו כי המניה מפרעון המניה, אבל מהני טענתא לא הימניה. וחזי לה מההיא [שבועות מ"א ע"א] דמאן דאמר שטרא פריעא דמשבעינן ליה למאריה דשטרא, וסבירא להו דכי היכי דחייב רב פפא שבועה על טענת פרעון, הכי נמי מחייב לאשתבועי על הדין טענתא כולהו. והאי סברא ודאי לא מסתברא וליתה. דעד כאן לא חייב רב פפא שבועה אלא על טענת פרעון, משום דכל שטרא לפרעון קאי, הלכך כי קא טעין במידי דעביד למיהוי בההוא שטרא כגון פרעון דלא קא מכחיש ליה לשטרא ושטרא כדקאי קאי מהימן ומשבעינן לאידך, אבל בטוען צד רבית בשטר אי נמי שטר אמנה היכי משגחינן ליה בטענתיה לחיובי להאי בשבועה על טענתיה, דלאו כל כמיניה לאכחושי ולמיעקר לשטרא, הילכך לא צייתינן ליה ונוטל שטרו שלא בשבועה כלל. וכן סברת ה"ר יוסף הלוי ז"ל בפירושיו וה"ר משה ז"ל בחיבורו
